IMG_8116_edited.jpg

השבילים של חיי הוליכו אותי למקום בו התרגלתי לחיות את חיי היומיום שלי ללא אמא. כמו כל מאורע מכונן בחיים, משמח עד דמעות או מעציב עד בכי מר – אובדן אם גם הוא בסופו של דבר הופך לשגרה, כי הרי כולם אומרים ככה אז כנראה שזה נכון - החיים חזקים מהכול.

בלידה חיפשתי את אמא שלי

כשהייתי בת שמונה איבדתי את אמי למחלת הסרטן. להיות יתומה מאם זו מציאות שמוכרת לי מאז ומתמיד, בה אני חיה ומתנהלת רוב שנות חיי - לעתים היא טובה יותר ולעתים קצת פחות, אבל באופן כללי מציאות לא רעה כלל. עד שנכנסתי להריון.

 

להיות אמא היה הגשמת חלום עבורי, אבל החלום הזה היה מלווה בפחד משתק מגודל האחריות. הרגשתי שהחיסרון של מודל לחיקוי בילדותי השאיר אותי בלי קרקע בטוחה ויציבה. בלי אמא שתבוא לעזרה בעת שגרה ובמיוחד בעת צרה. לזאת התלווה הפחד שיום אחד אאלץ בעל כורחי לעזוב את ילדי שלי – כפי שנעזבתי אני. בתהליך הלידה הארוך והמייגע שעברתי הרגשתי איך הפצע הזה הולך ונפתח וכבר בצירי הלידה התחלתי לחפש את אמא שלי.

 

אחרי שנולד בני הבכור, במה שנדמה כלידה הארוכה בהיסטוריה, נותרתי תשושה ומרוקנת. סבלתי מאנמיה קשה וחוסר ברזל. בלילה, בשעה שכל האבות הטריים התבקשו לעזוב את המחלקה ולאפשר מנוחה לנשים שזה עתה ילדו, התחננתי לאחות שתאפשר לבן הזוג שלי להישאר איתי. הרגשתי שאני צריכה מישהו שישגיח שאני לא מתה פה בלילה בלי שאף אחד ישים לב.

 

צירי הלידה הציפו בי חרדת נטישה איומה, כמו סופה שהגיעה מאי שם והמשיכה לסחרר אותי בכל התקופה הראשונה לאמהות. עשרים שנה אחרי מות אמי מצאתי את עצמי מתאבלת שוב.

 

"אמא, תחזרי, אני צריכה אותך"

בזמן שהקרבתי את כל כולי לטיפול בתינוק שלי, הייתי זקוקה יותר מכל לאמא משלי. אמא שתראה אותי ואת הצרכים שלי כמו שאני רואה את אלו של בני.  פנטזתי על אם דמיונית שהיא סבתא אולטימטיבית שתיקח מידיי את התינוק רק לכמה דקות שתראה אם אני צריכה לאכול משהו, לישון או להתקלח.

לאחר כל כך הרבה שנים שהסתדרתי בלי אימא וקיבלתי את חסרונה כעובדה מוגמרת - פתאום בלי התראה אני שוב רוצה לצעוק 'אמא , את לא יכולה ללכת! תחזרי כי אני צריכה אותך!' .

 

 

התקופה שאחרי הלידה הייתה אחת הקשות בחיי , מעבר להסתגלות שכל הורים טריים נדרשים אליה בראשית ההורות .

הייתי עצובה, מבולבלת ומוצפת ברגשות אשם 

לקחתי את עצמי בשתי ידיים והתחלתי להליך של טיפול ולווי מקצועי שדרכו הבנתי שאני חווה אמהות ללא אם וכמוני מרגישות אמהות צעירות רבות שאיבדו את אימן.

אובדן של הורה בגיל צעיר הוא כחוט המקשר ונוכח בכל האירועים המשמעותיים בחיים. האֶבל הוא מעגלי ונוטה להתעורר מחדש בנקודות משמעותיות בחיים.  בעודי מתאבלת שנית על חסרונה של אמי, הכרתי מימד נוסף וכואב של האובדן כי כעת לא רק שחסרה לי אמא, כעת חסרה בפאזל החיים שלי גם סבתא.

בתקופה הראשונה שאחרי הלידה היה קשה לפנות זמן ומקום להתאבל, אולם עם הזמן שחלף לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים: ההזדמנות לעכל ולעבד מחדש בראשי את האובדן – הפעם בצורה טובה יותר שתאפשר לי לצאת מחוזקת מן החוויה.

גיליתי שהאמהות היא המרפֵּא הטוב ביותר לגעגוע ולחוסר שלי.

לפעמים כשאני מדברת אל הבן שלי אני יכולה להבחין בקולה של אמי כמו מדבר מגרוני. עצם הידיעה שאני מעניקה לו את היציבות, הביטחון והאהבה האין סופית לה נזקק ילד - זו סגירת מעגל מופלאה כי למרות שאיבדתי את אמי בגיל צעיר - כעת אני אמא בעצמי וזה בעיניי ניצחון החיים שחזקים מהכול.

התינוק שלי כבר בi 8 ולפני 4 שנים ילדתי את ביתי היום אני מכירה בחלקים השונים של האמהות שלי , יודעת לקבל את היש ,  את האהבה העצומה לילדי ולבן זוגי , למצוא רגעים קטנים -  גדולים בתוך היום יום להרגיש  נוחכת , להיות אמא.

מאז שהפכתי מ לבת ללא אם לאמא בלי אם ,אמא שלי חסרה לי  אבל היא באורך פלא גם הרבה יותר חיה בי.

דולה לאמהות ללא אם 

"כשם שהיריון הוא ארוע רגשי חזק לנשים ללא אם , גם הצירים והלידה יכולים להיות ארועים כאלה.

הלידה מציינת מעבר מאשה שאין לה אם וגם אין לה ילד לאמא שאין לה אם ויש לה ילד. שעות שיכולות להיות טעונות רגשית , והן בהן את הזמן והיכולת לעיבוד כל הרגשות שעשויים לעלות.

כשאישה ללא אם מקבלת תמיכה רגשית נוספת על התמיכה הפיסית במהלך הצירים והלידה , תהליך הלידה יכול להיות חוויה מרפאת אדירה . " מתוך הספר אמהות ללא אם שכתבה הופ אדלמן.

מעבר להיותי דולה ואם ללא אם אני מוסמכת  בלווי תהליכים רגשיים בשדה הלידה בגישת bot . 

אני מלווה נשים שאבדו את אמן בתקופות שונות של החיים , בילדות מוקדמת או בבגרות .

כל אחת והסיפור שלה .

המכנה המשוטף האישי יחד עם הכילים המקצועים שלי והנסיון שצברתי מאפשר לי לתמוך בתהליך הבריא של ההריון והלידה תוך הכרה במורכבות ואם המון אהבה והכרת תודה